פסק-דין בתיק רע"ב 1559/03

השופט א' א' לוי:

1. מבוא

           לוועדת השחרורים שליד בתי-הסוהר (להלן "הועדה") היתה מסורה בעבר, מכוח פקודת בתי-הסוהר (להלן - הפקודה), הסמכות להורות כי אסיר ששוחרר ברישיון וחזר וביצע עבירה בתקופת הרישיון, ישא את כל יתרת עונשו כאילו לא ניתן הרישיון. לחלופין, היתה מסורה לוועדה הסמכות להימנע כליל מהפקעת הרישיון, אולם היא לא היתה רשאית להורות כי האסיר ישא בתקופת מאסר שתפחת מתקופת הרישיון.

           בראשית שנת 2002, עם כניסתו לתוקף של חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן - החוק), חל שינוי בסמכויות הוועדה. אסיר ששוחרר על-תנאי וחזר וביצע עבירה בגינה נגזר לו עונש מאסר, חייבת הוועדה מכוח הוראתו של החוק לבטל את שחרורו. מנגד, הוסמכה הוועדה להורות בנסיבות מיוחדות, כי האסיר ישא בתקופת מאסר קצרה מאורך תקופת הרישיון ובלבד שלא תפחת ממחציתה.

           השאלה בה נתבקשנו להכריע היא מה הדין שיחול על אסיר ששוחרר ברישיון מכוח הפקודה, חזר וביצע עבירה נוספת בטרם נכנס החוק לתוקף, אולם נשפט על אותה עבירה והובא בפני הוועדה לדיון בבקשת המערערת לביטול השחרור, לאחר יום 1.1.2002, היינו, לאחר כניסתו של החוק לתוקף.

2.  העובדות

           בשנת 1998 נשא המשיב בעונש מאסר בן למעלה מ-19 שנים, וביום 11.3.98 החליטה וועדת השחרורים להורות על שחרורו ברישיון-חופש. אותו עונש נגזר למשיב בגין עבירות רכוש וביניהן שוד מזוין, שימוש ברכב ללא רשות, אלימות, בריחה ממשמורת, חבלה חמורה, נשיאת נשק ועבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים.

           ביום 1.7.01, ובמהלך תקופת הרישיון אשר אמורה היתה להסתיים בחודש אוגוסט 2004, הוגש לבית משפט השלום בדימונה כתב אישום בו יוחסו למשיב עבירות נוספות אותן ביצע בחודשים מאי ויוני 2001, וביניהן: גניבה, התפרצות, הדחה בחקירה, החזקת רכוש החשוד כגנוב ואיומים. בתאריך 7.1.2002 הודה המשיב בעובדות שיוחסו לו והורשע, ובעקבות כך גזר לו בית המשפט 20 חודשי מאסר ו-6 חודשי מאסר על-תנאי.

           לאחר כל אלה התכנסה וועדת השחרורים כדי לדון בבקשת המערערת (להלן "המערערת") לבטל את רישיונו של המשיב. המערערת טענה כי בעניינו חל חוק שחרור על-תנאי ממאסר, והואיל ולמשיב נגזר מאסר בגין העבירה החדשה שביצע, חייבת הועדה, מכוח סעיף 20(א) לחוק, לבטל את הרישיון בכפוף לסמכותה להורות כי המשיב ישא בתקופת מאסר קצרה מאורך תקופת הרישיון, ושלא תפחת ממחצית התקופה, ובלבד שיש בידו להצביע על נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו זאת.

           השקפת המערערת נדחתה על ידי וועדת השחרורים. הוועדה קבעה שאת הוראתו של סעיף 48(א) לחוק (בו נקבעו הוראות מעבר אשר לכאורה מחילות את החוק על המערער) יש לקרוא בצמצום, היינו, ש"האסיר" בו עוסק סעיף זה הינו מי ששוחרר על-תנאי וביצע את העבירה הנוספת בתקופה שחוק שחרור על-תנאי ממאסר כבר היה בתוקף. הוועדה סברה כי פרשנות אחרת לסעיף 48(א) משמעה החלה רטרוספקטיבית של חוק מהותי, ופגיעה בזכויות שקנה המשיב על פי הדין הישן, ובלשונה:

"כאשר לפי החוק הישן (פקודת בתי הסוהר) לוועדת השחרורים היתה סמכות לא להפקיע את רישיונו של האסיר אשר ביצע עבירה בתקופת רישיונו או לבטל את רישיונו במלואו, הרי כל שינוי במערך זכויות אלו הוא שינוי מהותי. חזקה על המחוקק, שלא היה זה בכוונתו לפגוע בזכויות מהותיות (כאן זכותו של האסיר, אשר ביצע עבירה בתקופת רישיונו, לבקש מוועדת השחרורים לא לבטל כלל את רישיונו) באופן רטרואקטיבי. זאת בשל עקרון החוקיות על פיו משנה המחוקק זכויות מהותיות מיום תחולת החוק ואילך".

           לאור פרשנות זו, ולנוכח ממצאה של הוועדה לפיו "חלק ניכר עד מאד של התדרדרותו של מר סויסה [המשיב] וחזרתו לבצע פשעים נבע מכך שחלה בהתקף פסיכוטי", החליטה הוועדה להימנע מהפקעת הרישיון תוך שהיא מסתמכת על הוראתו של סעיף 29 לפקודה.

3.  ההליכים בפני בית המשפט המחוזי

           המערערת, אשר לא השלימה עם החלטתה של וועדת השחרורים, עתרה לביטולה בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. המערערת טענה כי ההסדר שהיה קבוע בפקודה לעניין שחרורם של אסירים ברישיון, לא זו בלבד שבוטל על ידי המחוקק בחוק החדש, אלא שבזה האחרון אף נאמר מפורשות כי תחולתו משתרעת גם על אסיר שביום כניסתו לתוקף היה משוחרר מכוח סעיף 28 לפקודה. המערערת טענה עוד, כי שחרורו של אסיר ברישיון (בלשון הפקודה), או "שחרור על תנאי" (בלשון החוק), אינה "זכות" שהוקנתה לאסיר, וממילא ביטולה אינו כרוך בפגיעה בזכות מהותית כהגדרת הוועדה. לנוכח כל אלה סברה המערערת, כי החלטתה של וועדת השחרורים בעניינו של המשיב, הינה בלתי סבירה באופן קיצוני, ועל כן דינה להתבטל.

           המערערת הוסיפה וטענה, כי בהחלטתה התעלמה הוועדה מכך שבית משפט השלום אשר דן בעבירות הנוספות אותן ביצע המשיב, נמנע מלמצות עמו את הדין, הואיל והניח כי רישיונו יבוטל, וכתוצאה מכך יהיה עליו לשאת בשנות מאסר רבות. לחלופין, טענה המערערת, כי גם אם צדקה הוועדה לעניין הדין החל על המשיב, ראוי היה לבטל את רישיונו.

           נקודת המוצא של בית המשפט המחוזי היתה שהחוק החדש מחמיר עם אסירים בכל הנוגע לביטול השחרור על-תנאי. על פי השקפתו, זו המסקנה המתבקשת מכך שהחוק צמצם את שיקול דעתה של הוועדה, והעביר את מרכז הכובד מההחלטה אם לבטל את השחרור על-תנאי, אל ההחלטה בדבר אורך תקופת המאסר שבה יחויב האסיר לשאת בעקבות ביטול רישיונו.

           בית המשפט המחוזי קיבל את השקפת המערערת לפיה אין לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסרו, אולם הוסיף וקבע כי משנוצר מנגנון ומערך של שיקולים לשחרור מוקדם ולביטולו, כל שינוי בהסדר שהיה קיים עד לכניסתו של החוק לתוקף, מהווה שינוי מהותי בהוראת חוק פלילית, וככזו אין להחילה רטרוספקטיבית.

           בהמשך, איבחן בית המשפט את המקרה דנן מהמקרה שנדון בעע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ו (2), 765 (להלן - פרשת ארביב), עליו הסתמכו הצדדים בטיעוניהם. בית המשפט קבע, כי בפרשת ארביב אמנם אושרה תחולתה הרטרוספקטיבית של הוראת חוק פלילית, אך בהבדל מהמקרה הנוכחי, דובר שם בהוראה בעלת אופי דיוני, ובלשון בית המשפט (ראו עמוד 11 לפסק-הדין):

"... בעניין ארביב, משמעות התיקון הינה כי הוספו תאריכים בהם רשאית המדינה להגיש בקשה להפקעת רישיון חופש. זהו עניין של סדרי עבודה. בענייננו, משמעות התיקון הינה כי השתנו הכללים לפיהם על המדינה לדרוש מאסרו המחודש של אסיר ששוחרר. זהו שינוי בהוראה מהותית".